• ענת אילון

ביחד, נצליח להפתיע את עצמינו

עודכן ב: 3 אוק 2019


דוב על פסגות הרי הטטרה

דוב גוגנהיים (Dov Guggenheim) עלה לישראל מארה"ב בגיל 16, חלם להתגייס לצה"ל ולשרת ביחידה קרבית אך בגיל 19, הוא אובחן כחולה בטרשת נפוצה. למרות התפנית שקיבלו חייו, הוא לא נשבר והחליט להקדיש חלק ניכר מזמנו להעלאת המודעות למחלת הטרשת הנפוצה.


המוטו של דוה הוא "תכירו את עצמכם. תכירו את הסביבה שלכם. בעבודה קשה, תקווה, ומחשבות טובות, אולי ביחד נצליח להפתיע את עצמינו, כל אחד מאתנו, כל יום מחדש ביכולות שלנו."


זה מה שדוב רוצה שתדעו:

טיפסתי את הרי טטרה (tetra mountains) בסלובקיה. מעשה שלא היה מתקבל על הדעת לפני לא הרבה זמן. אבל, אחרי מספיק טיפולים, אימונים, תקווה, מחשבות טובות ותמיכה - כבשנו. וזאת רק ההתחלה בעז"ה.


"שמע אחי, זה לא הולך להיות הליכה בפארק", כך אמר לי חברי הטוב, הלל, לפני כמה שבועות. כמה חבר'ה, כלולים בהם אני והלל, עמדנו לקנות כרטיסים ולסגור תכנון ליורוטריפ קצר, שבעיקרו טרק מאתגר בהרי טטרה במדינת סלובקיה. ברוב גאוותי וטמטומי, התעלמתי ממנו. מה כבר אני לא אכבוש? אני, דוב, הבחור שרץ קילומטרים למטרת גיוס כספים לטרשת נפוצה? אני, דוב, הסטודנט החרוץ, הפעיל חברתי, העובד המסור? לא יקרה...

בנימה זו, עלינו לטיסה לבודפשט, תחנה הראשונה בטיול. באנו, ראינו, כבשנו. כנ"ל בברטיסלאבה. עכשיו, לחלק המאתגר של הסיפור-הטרק...


עליתי להרי טטרה יחד עם חבריי ברוב שמחה והתרגשות. אך אבוי, במהרה הוחלפה התרגשות זו ברגשי סיוט וקושי היום הראשון התחיל מיידית בעלייה מאד מאתגרת, וגופי (ובעיקר מצבי המנטלי) לא היה מוכן. כמה קשה זה היה. חבריי עשו תורנויות בלדחוף אותי קדימה, תרתי משמע. אבל, בניגוד להיגיון, הגענו לבקתה של ליל הראשון בהרי טטרה. אני עייף, תפוס, מחוק, ומזיע, אבל - שלם. הבנתי בערב הראשון שעלי להתקדם, תמיד להמשיך, לא משנה מה הקושי הפיזי, תמיד להמשיך. ראבק בעיניים.

וככה, התחלנו את היום השני בקצב הרבה יותר טוב מהראשון. לא ראיתי בעיניים, ולמרות הקשיים בעליות ההרים, הצלחתי (בערך) להחזיק בקצב עם החברים שלי. גם ביום זה, הסוף היה ממש קשה, והייתי מחוק לגמרי לקראת הבקתה. אבל וואללה הגעתי! דרך כל הקושי, היופי, המצחיק והעצוב, הגעתי. בכל רגע חשבתי איזה סיפור זה הולך להיות, הצלחתי לעלות את ההר, גם עם הטרשת...

ואז הגיע היום השלישי. אם היו רק עליות וירידות, סבבה. ניחא. אבל העליות והירידות היו כה תלולות שהיינו חייבים להשתמש בחבלים להגיע ולרדת מהפסגה. וה' כנראה חשב שזה זמן טוב להודיע לי שהתפתח לי פחד גבהים, שבעיקר התבטא בירידה עם החבלים. אבל גם את זה עברתי, בכאב, בפחד, אבל בסוף, בחיוך. למרות הגשם, הקושי, הפחד, והמחשבה שאולי זה יגרום להתקף, ההתקף היחיד שהיה לי היה התקף פאניקה. בסוף היום אני וחבריי אפילו פתחנו דיון הלכתי, והרגשתי: בסדר. מוצלח. אה, ותפוס לגמרי...

אחרי הכאבים של היום השלישי, החלטתי שליום האחרון אני לא אצא, ואחכה שחבריי יחזרו ונרד יחד את ההר. החלטתי שהגוף כבר די הוכיח את עצמו, אבל גם שלח לי הודעה: חלאס אחי, מחר הוא יום חדש ובא לא נתחיל אותו בבית החולים. אז הקשבתי לו. טיילתי קצת באזור של הבקתה, וכשחבריי חזרו, ירדנו.

כעת אנו חוזרים לכיוון ברטיסלבה בדרכינו לוינה, איפה שנבלה בשבת לפני הטיסה חזרה. ברכבת הזו אני כותב את השורות האלה, מביט אל ההרים והמישורים של סלובקיה, ומנסה להפנים את מה שחוויתי...


מה הרווחתי מהטיול הזה? מה באמת עשיתי? ומה אני יכול לקחת הלאה?

  1. אי אפשר לעצור אותי. הכל בהישג יד.

  2. אי אפשר לעשות כלום בלי ההכנה הנכונה עבור המטרה. לרדת מהאגו, ולהתחיל לקחת את הכל ברצינות וכובד ראש.

  3. אני מי שאני, לא משנה מה. טרשת או לא, תחביבים ותכונות כאלה ואחרות. דוב זה דוב. ודוב הוא לא מושלם. אבל דוב סבבה. ודין דוב כדין כל איש ואישה.

  4. יש לי אנשים מאחוריי. תמיד.

אז, לכם אני אומר: תכירו את עצמכם. תכירו את הסביבה שלכם. בעבודה קשה, תקווה, ומחשבות טובות, אולי ביחד נצליח להפתיע את עצמינו, כל אחד מאתנו, כל יום מחדש ביכולות שלנו.

באהבה והערכה רבה, דוב

45 צפיות
דברו איתנו
עקבו אחרינו ברשת
מפת האתר

כל הזכויות שמורות ל- ms ישראל בע"מ (חל"צ)